בטכניקה קפדנית, מיכאל גורבן יוצר תחושה ריאליסטית המשלבת זיכרונות ילדות ומקומות שנשכחו מהכפר האוקראיני בו חי בעבר.
חותם ידו של גורבן מזוהה בבירור על הקנבס. הוא משתמש ומיישם צבע באופן מחושב ומתוכנן כדי להנחות את רגישויות הצופה. גורבן מצייר בדייקנות הגבוהה ביותר. האופן שבו הוא רואה ומתבונן משדר ריאליזם חד ועוצמתי להפליא.
חותם ידו של גורבן מזוהה בבירור על הקנבס. הוא משתמש ומיישם צבע באופן מחושב ומתוכנן כדי להנחות את רגישויות הצופה. גורבן מצייר בדייקנות הגבוהה ביותר. האופן שבו הוא רואה ומתבונן משדר ריאליזם חד ועוצמתי להפליא.
זיכרונות ילדות ומקומות שנשכחו מהכפר האוקראיני בו חי בעבר.
ספר זה מציג שלוש סדרות עיקריות עליהן עבד גורבן בין השנים 2002 ל-2008, המהוות המשך לסדרות קודמות שלו בנושאים דומים: חלונות – שדרכם נשקפים נופים, כלי נגינה וכיסאות ריקים. נראה כי שלושת הנושאים שזורים זה בזה במרבית הציורים ומהווים מאפיין מובהק בכתם ידו של האמן.
חללי פנים של חדרים (אינטרייר), טבע דומם ונופים הם הנושאים הדומיננטיים ביותר שזכו לטיפול באמנות המערבית מאז המאה ה-16. נושאי הציור מוצגים בראש ובראשונה באופן ויזואלי במרכז התמונה. גורבן אינו מתאר אירועים דרמטיים; הציורים הללו גם אינם חדורים במשמעות לאומית-חברתית-פוליטית-דתית כלשהי. אלו הם ציורים מופנמים (אינטרוספקטיביים), לעיתים נטולי תנועה, כמעט ללא דמויות אנושיות או כלי רכב, הנושאים משמעויות רבות עבור רגישויותיו של האמן ותגובותיו לחיים ולמציאות.
חללי פנים של חדרים (אינטרייר), טבע דומם ונופים הם הנושאים הדומיננטיים ביותר שזכו לטיפול באמנות המערבית מאז המאה ה-16. נושאי הציור מוצגים בראש ובראשונה באופן ויזואלי במרכז התמונה. גורבן אינו מתאר אירועים דרמטיים; הציורים הללו גם אינם חדורים במשמעות לאומית-חברתית-פוליטית-דתית כלשהי. אלו הם ציורים מופנמים (אינטרוספקטיביים), לעיתים נטולי תנועה, כמעט ללא דמויות אנושיות או כלי רכב, הנושאים משמעויות רבות עבור רגישויותיו של האמן ותגובותיו לחיים ולמציאות.
ספרי גורבן
סדרת החלונות
החלון באמנות (החל מהמיתולוגיה והאמנות העתיקה, דרך העולם הנוצרי של ימי הביניים ועד לעולם המודרני של המאה ה-20) זכה למעמד של נושא קלאסי. כוחו הוויזואלי העצום נובע מיכולתו להרחיב את המבט, ובו בזמן לתחום ולמסגר את הנוף כמו תמונה. לחלונות יש פרספקטיבה כפולה: מבט מבפנים החוצה – מראה פנורמי, ומבט מבחוץ פנימה – סוג של מציצנות (וויאריזם).
החלון באמנות (החל מהמיתולוגיה והאמנות העתיקה, דרך העולם הנוצרי של ימי הביניים ועד לעולם המודרני של המאה ה-20) זכה למעמד של נושא קלאסי. כוחו הוויזואלי העצום נובע מיכולתו להרחיב את המבט, ובו בזמן לתחום ולמסגר את הנוף כמו תמונה. לחלונות יש פרספקטיבה כפולה: מבט מבפנים החוצה – מראה פנורמי, ומבט מבחוץ פנימה – סוג של מציצנות (וויאריזם).
מוטיב החלון, השזור לאורך יצירתו של גורבן, נושא השקפה אישית ואוטוביוגרפית, שדרכה הוא מבטא בדרכים שונות את גישתו לחיבור המורכב בין הפנים לחוץ. יחסי הגומלין בין הסביבה הפנימית החמה והמגינה לבין העולם החיצון המאיים, בין החלל הסגור והחונק לבין מרחבי החלום והתשוקה, וברמה גבוהה יותר בין גוף לנפש, זכו לאין ספור טיפולים יצירתיים. במיוחד בציור הגרמני הרומנטי, פתח החלון מהחדר אל הנוף מבטא את האידיאל, הכמיהה המטפורית והתשוקה הרוחנית, בעוד שבציור הצרפתי החלון הפתוח החוצה מחזק את האווירה האינטימית השוררת בציור. ביצירתו של גורבן, החוץ אינו "פולש" אל הפנים. יחסי הפנים/חוץ נשמרים תמיד בצורה מאוזנת.
החלון מסמל ניגודים רבים אחרים: אור וחושך (שמקביליהם המטפוריים הם הטוב והרע), פתוח וסגור (חיים ומוות), שלמות וקיטעון, נוכחות והעדר. החלונות מציינים את העיניים, את המרחבים שבין המציאות החיצונית-פיזית לבין הממשות הפנימית, הרגשית-רוחנית, בעוד שתריסי החלון מזמנים ודוחים לסירוגין את המבט המבקש לחדור פנימה. החלון נחשב גם כמייצג את הנשי, בגישה המגולמת אצל פרויד, שעבורו החדר הוא האישה; והפתחים – בין אם חלון ובין אם דלת – הם איברי המין הנשיים. בנוסף, החלון משמש כמדד אמיתי לפתיחות, לחופש ולביטחון שאנו חשים בסביבתנו. נושא זה, הלקוח מחיי היומיום, ספוג במשמעויות נסתרות ומשלימות רבות.
תיאור המציאות מושפע ממחשבותיו, רגשותיו ודמיונו של האמן. גורבן, בציוריו, מתבונן במציאות אך עורך אותה לצרכיו, תוך הדגשת איכויות המדיום האמנותי. החלון הופך למעשה למראה המשקפת את המציאות באופן מעוות. לפי גומבריך, הטבע המשוכפל באמנות משקף תמיד את נפשו ונטייתו של האמן, ולכן גם את מצבי רוחו. גורבן אינו מחקה את הטבע; הוא שומר על אופיו ומשתמש בו כחומר גלם לייצוג עצמי המבוסס על חוויות אישיות, ובכך משקף מציאות מניפולטיבית המסוננת ומאורגנת מחדש דרך עיניו הסובייקטיביות של האמן. באופן זה, הוא מראה לנו פחות מהמציאות החיצונית ויותר מעצמו, תוך שהוא מבטא את העולם כפי שהוא נראה מבעד למסנן האישי של מחשבה, דמיון או רגש. המציאות הופכת לביטוי אישי. פול גוגן אמר: "כשאני רוצה לראות, אני עוצם את עיניי", כלומר המציאות הפנימית שלו היא הדחף לתיאור המציאות החיצונית. גם פבלו פיקאסו טען: "אני מצייר צורות כפי שאני חושב אותן ולא כפי שאני רואה אותן".
כיוון שהציור אינו אובייקטיבי, נוכחותו של האמן בציורים מסוג זה היא בעלת חשיבות עליונה. חותם ידו של גורבן בא לידי ביטוי בבירור ומראה לצופים רק את חלקי המציאות המשמעותיים ביותר בעיניו. במקום לתאר מציאות אמיתית, גורבן מעדיף להציג את הפרשנות שלו למציאות, כדי להתאימה להשקפותיו שלו. אלבר קאמי, במסה שלו "האדם המורד", ציטט את ניטשה באומרו: "אף אמן אינו סובל את המציאות". קאמי הוסיף: "אף אמן אינו יכול לוותר עליה. האמן בונה את העולם מחדש, על חשבונו".
מלאכת הרכבתו של הציור (הקומפוזיציה) היא פעולה של מחשבה מורכבת ביותר, הכוללת פעולות שהן בו-זמנית מושגיות ומעשיות, רציונליסטיות ואינטואיטיביות, מודעות ובלתי מודעות. בתהליך זה, האמן מארגן, מוסיף, מחסיר, משנה ומשלים את הצורה, המיקום והצבע של הפרטים, כדי להעביר את המציאות אל הקנבס. לבחירות המודעות של מקטעי המציאות יש משמעות מיוחדת, והם הופכים לסמל המייצג לא רק את עצמם, אלא גם נושאים משמעויות חדשות בתוך ההקשרים והשילובים החדשים.
מלאכת הרכבתו של הציור (הקומפוזיציה) היא פעולה של מחשבה מורכבת ביותר, הכוללת פעולות שהן בו-זמנית מושגיות ומעשיות, רציונליסטיות ואינטואיטיביות, מודעות ובלתי מודעות. בתהליך זה, האמן מארגן, מוסיף, מחסיר, משנה ומשלים את הצורה, המיקום והצבע של הפרטים, כדי להעביר את המציאות אל הקנבס. לבחירות המודעות של מקטעי המציאות יש משמעות מיוחדת, והם הופכים לסמל המייצג לא רק את עצמם, אלא גם נושאים משמעויות חדשות בתוך ההקשרים והשילובים החדשים.
המראות הנשקפים מבעד לחלון, המשתקפים דרך המראה הרגשית של האמן, מבטאים את נפשו, את דמיונו ואת עולמו. היצירה נתפסת כאמצעי להעברת הנושא, תוך שימוש מודע בטכניקות ציור כגון קו, צבע, חומריות, קומפוזיציה וכדומה. גורבן, המצייר לרוב מהפנים החוצה ולא להפך, יוצק משמעות חדשה בציור כאשר החלונות מכוסים, סגורים או פתוחים קמעא וכניסת האור חסומה. דבר זה בוחן את המשמעויות השונות של מה שנמצא בפנים, כמו גם את אופן חדירת האור או הטלת צילו. האור הפורץ מבעד לחלון נבלע לעיתים בתוך הקדרות האופפת את החדר, או נופל על משטחים שונים ומעצים את הצללים.
סדרת הכיסאות
מוטיב הכיסא הריק בולט במיוחד ומשולב בציורים רבים. בחלק מהציורים הוא מופיע בשילוב עם טבע דומם, ואילו באחרים מונח עליו או נשען עליו כלי נגינה. לעיתים הכיסא ממוקם בתוך הנוף כשעליו יושב אדם ומנגן, ולעיתים הכיסא צף במרחב הציור.
מוטיב הכיסא הריק בולט במיוחד ומשולב בציורים רבים. בחלק מהציורים הוא מופיע בשילוב עם טבע דומם, ואילו באחרים מונח עליו או נשען עליו כלי נגינה. לעיתים הכיסא ממוקם בתוך הנוף כשעליו יושב אדם ומנגן, ולעיתים הכיסא צף במרחב הציור.
הכיסא הריק הוא נושא שזכה לטיפול רב באמנות המאה ה-20. יוחסו לו משמעויות קיומיות (אקזיסטנציאליסטיות) או מטפיזיות שונות, המבטאות תחושות של ניכור או כמיהה לקדושה. הכיסא הקדוש עבר תהליך של חילון, והדגש עליו ככלי פונקציונלי עבר אל מעבר למשמעותו כאובייקט אסתטי וחומר גלם אמנותי. עם הזמן, יוחסו לו הקשרים מטפוריים וסמליים רבים.
הכיסא הוא מוטיב בעל ערך השזור לאורך ההיסטוריה האנושית בכל מקום וזמן, ומשמש כסמל סטטוס. תולדות הכיסאות הן כתולדות העולם. נוכחותו של הכיסא ונחיצותו מעידות על יחסי גומלין עזים. הכיסא הריק תואר בכל סגנון אמנותי שהתפתח במאה ה-20. וינסנט ואן גוך, פול גוגן ואנרי מאטיס הם כולם אמנים שעסקו בתדירות גבוהה במוטיב הכיסא הריק בראשיתה של האמנות המודרנית. הם יצרו מהפכה בדמות הכיסא, המהווה דיוקן ואובייקט המחליף את האדם. אמני פופ כגון רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון ואנדי וורהול הציגו את האובייקט כסחורה מודרנית כפייתית או כמייצג את כוח ההרס. עבור הסוריאליסט רנה מגריט, הכיסא הריק הוא צף.
האם הכיסא הוא דיוקן עצמי של האמן? של בעל הכיסא? למעשה, דרך הכיסא הריק, האמן מבטא את רחשי נפשו, את דרך מחשבתו ואת סגנונו האמנותי הייחודי. הכיסא – רהיט פרקטי מעשה ידי אדם – הופך מחפץ שימושי למטפורה המבטאת מצבים רגשיים, תרבותיים וקיומיים.
הכיסא של גורבן, המסמל את עקבותיו של האדם, נתפס כמלא ברמיזות לבעליו שנעלמו. כתוצאה מכך נוצר מתח בין הניגודים נוכח/נעדר; ומתקיים דיאלוג על חוסר ההרמוניה של האדם עם עולמו.
המבט מתרכז בחפץ ריק. הצופה מתמקד בנושא שנעדר, או נוכח בתוך הריק מעצם היעדרו. נשאלת השאלה האם הנעדר משתלט על הנוכח, מעלים אותו והופך אותו להיעדר נוכחות, ולכן הנעדר הופך למעשה לדבר היחיד שנוכח; או שמא הנוכח משתלט על הנעדר והופך אותו לדבר משני, לנוכחות אפשרית אך לא ממומשת, או למציאות שאבדה.
המבט מתרכז בחפץ ריק. הצופה מתמקד בנושא שנעדר, או נוכח בתוך הריק מעצם היעדרו. נשאלת השאלה האם הנעדר משתלט על הנוכח, מעלים אותו והופך אותו להיעדר נוכחות, ולכן הנעדר הופך למעשה לדבר היחיד שנוכח; או שמא הנוכח משתלט על הנעדר והופך אותו לדבר משני, לנוכחות אפשרית אך לא ממומשת, או למציאות שאבדה.
סדרת כלי הנגינה
רוב תמונות הפנים מציגות טבע דומם ליד החלון, על כיסא/שולחן ליד החלון, וגם על אדן החלון עצמו. חלל הפנים הוא אינטימי ושליו, למרות היעדר הנוכחות האנושית. לעיתים מופיע בנוף אדם היושב על כיסא ומנגן בכלי נגינה. לעיתים נראה כיסא ריק לצד האדם המנגן.
רוב תמונות הפנים מציגות טבע דומם ליד החלון, על כיסא/שולחן ליד החלון, וגם על אדן החלון עצמו. חלל הפנים הוא אינטימי ושליו, למרות היעדר הנוכחות האנושית. לעיתים מופיע בנוף אדם היושב על כיסא ומנגן בכלי נגינה. לעיתים נראה כיסא ריק לצד האדם המנגן.
החפצים הדוממים בציורים, כגון כלי נגינה, פירות, פרחים, דפים, נעלי בלט, פלטת צבעים, אגרטלים וכן הלאה, מתווים את המרחב האנושי שבאמצעותו האדם מבסס את אנושיותו, ביחס לזיכרון השימושים שלו בהם, בעוד שהחפצים השונים מתארים רגעים בהתפתחות הזמן בבית.
הצגת טבע דומם, על איכויותיו של אינטימיות וקרבה, לצד נוף המאופיין בתחושת מרחב פתוח, תנועה וריחוק, מעמידה זה לצד זה פנים וחוץ, שטוח ומחוספס, חופשי ומוגבל.
הצגת טבע דומם, על איכויותיו של אינטימיות וקרבה, לצד נוף המאופיין בתחושת מרחב פתוח, תנועה וריחוק, מעמידה זה לצד זה פנים וחוץ, שטוח ומחוספס, חופשי ומוגבל.
הפתרון הפורמליסטי של הצגת שני הנושאים בא לידי ביטוי באופן שבו הם ממוקמים בחלל. הכוח החבוי באותם חפצים דוממים מרמז על משהו שמעבר לקיומם ולטבע הפואטי של מציאות היומיום.
הצבע והמכחול הם כמו כלי הנגינה של גורבן. האווירה שהציורים משדרים וצבעיהם מצוירים כמו מוזיקה. המוזיקה המופקת מתוך הרעש הוויזואלי נדמית כאלתור ג'אז.
הצבע והמכחול הם כמו כלי הנגינה של גורבן. האווירה שהציורים משדרים וצבעיהם מצוירים כמו מוזיקה. המוזיקה המופקת מתוך הרעש הוויזואלי נדמית כאלתור ג'אז.
הערות:
1. פרויד, ז., פשר החלומות, תל אביב: דביר, 1988. פרק ו', עמ' 331.
2. גומבריך, א.ה., קורות האמנות, תל אביב: עם עובד, 1964. עמ' 803.
3. קאמי, א., האדם המורד, תל אביב: עם עובד, ספריית אופקים, 1974.
